שיחת בידוד

    

בין קורונה לפגיעה מינית בילדות 

               חלק ראשון

הקורונה היא נגיף, קשה לקרוא לה יצור חי, היא לכל היותר קטע קצר של חלבון וידע גנטי שמחפש
מקום להתמקם בו. כשהיא מוצאת תא חי, היא מתמקמת באזור החשוב ביותר של התא,במרכזי השליטה של התא,ומשם היא מתחילה להתרבות. התא מתחיל לפעול לפקודת המידע הגנטי שהוכנס בו, כאילו היה מידע שהגיע ממרכז הבקרה של התא עצמו,וכך מצליחה הקורונה להתרבות בגוף האדם עוד ועוד, תוך שהיא עושה בו נזק וגורמת לגיוס כל מערכת החיסון למלחמה בה. לפעמים, במקרים בהם המערכת החיסונית חלשה – עשוי להיות גם נזק בלתי הפיך.
ההדבקה בנגיף נעשית בשקט, בלי רעש וצלצולים, אלה יגיעו רק לאחר תקופת דגירה ממושכת
בתאי הגוף הנגועים. כשיתחילו תסמיני הנגיף להופיע – זו ההוכחה שהגוף כבר נמצא באמצע הלחימה של מערכת החיסון, ויש צורך דחוף לוודא כי ניתן לספק אנרגיה (תזונה וחמצן) בכדי לסייע לגוף במלחמה. במקביל, ישנה חשיבות למנוע הדבקה של הסביבה הקרובה ,אם כי לא תמיד הדבר אפשרי, כיוון שלעיתים מגלים את ההדבקה בשלב פעיל.(ותודה לד"ר שירי מסה הווירולוגית על המידע המסודר)

מכניקה דומה מאוד קורית בנפש גם בפגיעות מינית בילדות, כיוון שגם לנפש ישנם מנגנונים הזהים מאוד למנגנוני הפעולה של הגוף.

ד"ר ד.ו. ויניקוט,פסיכואנלטיקאי בריטי, טען שניתן להבחין בין שני חלקים בסיסיים של הנפש: עצמי אמיתי ועצמי כוזב. הוא טען כי ילד בריא מפתח גרעין נפשי של 'עצמי אמיתי', שם הוא מרשה לעצמו להתבטא בחופשיות,באותנטיות,ללא מגבלות. וסביבו,סביב הגרעין האותנטי, מתפתח ה'עצמי הכוזב'. לעצמי הכוזב יש חשיבות רבה בהתפתחות הילד, כיוון שהוא עוזר לילד לפתח דפוסים של התחשבות בסביבה (למשל, אם מתחשק לילד לרוץ בלי בגדים ברחוב, ה'עצמי הכוזב' המתפתח בו, יסביר לו, שהוא עשוי לחטוף על כך עונש מההורים). ויניקוט טען שבמקרים בהם הילד נפגע נפשית (חווה נגיפה כלשונו) על ידי מישהו מסביבתו הקרובה, בשלבים מוקדמים של חייו, ה'עצמי הכוזב' מתפתח על חשבון ה'עצמי האמיתי'. התפתחות זו מתרחשת בשל העובדה שהילד נהיה עסוק רק ברגעת הפגיעה שחווה, וכמעט מפסיק להתעסק בבניית 'עצמי אמיתי' אותנטי ובריא.

כל זה נשמע כמו טקסט מיושן וחסר חשיבות, אבל כשנתקלים במקרה של פגיעה מינית בילדות
ניכר עד כמה דייק ויניקוט בהבנתו. וכשמצרפים את מה שידוע כיום  על הקורונה,ועל נגיפים בכלל – התמונה מתבהרת עוד יותר.

שלב ראשון – החדרת הנגיף לנפש

כשילד או ילדה נפגעים על ידי קרוב משפחה (וזה קורה לא מעט),על ידי מגע מיני או קיום יחסים מיניים – מוחדרים לגרעין העצמי שלהם תחושות, רגשות, ומחשבות בהם לא נתקלו מעולם.

איך זה קורה?

במרבית המקרים, כשיחל המגע המיני הילד עשוי לקפוא במקום, להפוך למאובן. חוסר ההבנה
של  האירוע המתהווה, חוסר היכולת לזהות כי מדובר בתקיפה, במעשה פולשני, גורם לילד לבחור באופציה הגרועה ביותר – לקפוא. אם היה מדובר באלימות גלויה (מכות) – יתכן והילד היה מסוגל לברוח, או אולי,לנסות 'להחזיר' לתוקף. בכל מקרה הוא היה מסוגל לסמן לעצמו,מבחינה נפשית, שמדובר במקרה של פגיעה.סימון שעשוי,לפחות, להוביל את הילד לשתף קרוב משפחה אחר בפגיעה שהתרחשה.
אבל האירוע המיני הוא ארוע מעורפל שקשה לפרשו ברגע הראשון כתקיפה, ארוע המערב בתוכו בליל תחושות מנוגדות.הבליל מוביל לבלבול, והקפיאה הופכת להיות ברירת המחדל. הילד בקפיאתו רוצה לומר:"אני לא מבין מה קורה פה כרגע, בוא נעצור ונביט בהתפתחות העניינים".אז הוא קופא.

עם תחילתו של המגע המיני נחשף הילד לתחושות פיזיות שלעיתים עשויות להיות  מכאיבות ולוחצות. הילד מעולם לא נפגש עם סוג כזה של כאב,עם לחץ על רקמות העור מהסוג הזה, וממגע הגוף הקרוב של התוקף. הוא לא נפגש מעולם עם ריחו הקרוב כל כך של התוקף , עם נשימותיו, עם רצף הקולות המושמעים במהלכם של אקטים מיניים. הדבר מעורר בו פלצות, חשש,פחד, ומעל הכל,כאמור, כאב פיזי ונפשי.

אבל, המגע גם עשוי להיות כיף ומגרה, כפי שמגע מיני אמור להיות. תחושות נעימות באופן בלתי רגיל, תחושת מענגות, עילאיות כמעט. גם תחושות אלו, בעוצמתם הגבוהה, הן חוויה שהילד טרם נתקל בה.

והערבוב הזה, שבין כאב להנאה, דוחק ועונג, מעורר בילד רגשות מנוגדים שמתחלפים מרגע למשנהו. הילד נפגש,בעצם, עם שפה חדשה,שפה  רגשית וחושית שטרם נפגש עימה, השפה המינית, שפת התשוקה (להרחבה ראו שנדור פרנצי 'שפת הרוך ושפת התשוקה').

הפעלת תחושות מנוגדות אלו בילד זהה לכניסת מידע גנטי וחלבוני על ידי נגיף זר אל גוף התא.בשני המקרים מדובר בחשיפה למערכת פקודות כימית או נפשית שמפעילות איברי גוף אחרים (פיזיים או נפשיים) על ידי חדירת גוף זר לטירטוריה הפרטית של התא או הילד.
תחושות אלו מייצרת רגשות עוצמתיים תואמים; מדובר ברגשות עזים ובהם, למשל, הכעס על התוקף בגלל הכאב, האהבה אליו בגלל ההנאה, הכעס על העצמי ש"אפשר" לכאב לבוא (הרי הילד הוא זה ש"בחר" לקפוא…), והחמלה על התוקף שרק רוצה ל"היטיב איתי" אך התבלבל וקצת הכאיב. 

רגשות אלו יולידו מחשבות תואמות ומבולבלות; מחשבות של אשמה על כך שנתתי לדבר כזה לקרות, מחשבות של הערצה כלפי התוקף שנתן לי תחושות נעימות אלו,  ומחשבות של שנאה כלפי התוקף שהכאיב.

 כל אלו ועוד רצף של חלקיקי רגשות ומחשבות יתרוצצו בנפש הילד מעתה ואילך, יעסיקו את יומו ואת לילו, מחשבות שיתנגשו בין קירות הלב, בלי סדר או כיוון ברור.
בנוסף, תחל לרחף מעל הנפש עננה של סודיות; "אסור שאבא-אמא ידעו מה עשיתי", "עשיתי דבר טוב ונורא, נעים ומכאיב, אז כדאי שאשמור את החוויה המוזרה הזו לעצמי". גם התוקף עשוי לדרוש מהילד לשמור את הדבר, ולעיתים אף יטביל את הילד בתחושת אשמה ובאמירה ש"אתה פיתית אותי".
עננת סוד-אשמה זו תוביל את הילד, במקרים רבים,אל עבר השתיקה כי "אסור שהסביבה הקרובה בכלל תדע שהדבר המוזר הזה קרה". נפש הילד תתחיל לצעוד אל עבר תחושת מועקה איומה של בדידות;"אין מי שיכול להבין את מה שעברתי, ספק אם אני עצמי מבין מה קרה לי,מוטב שאשתוק לנצח".

תחושות,רגשות ומחשבות אלו,במעטפת הסודיות שהילד גוזר על עצמו – משתלטים על גרעין העצמי, ומוביל להתפתחות מואצת, לעיתים מפלצתית, של העצמי הכוזב. כיוון שהנפש עוברת לעסוק בעיקר בתחושות שאופפות אותה מרגע הפגיעה, ובדרך בה יוסתר הדבר מהסביבה. ובמקום שהילד יעסוק בהתפתחות-עצמי אותנטית ומשוחררת – הוא עסוק בנסיונות הבנה של המידע המענג והמכאיב אליו נחשף, ובניסיון להרגיע תחושות סותרות אלו.

וכמו הקורונה,גם כאן, ההתפתחות הנפשית של הילד תתמקד במידע שהוכנס לה על ידי טפיל נפשי זר, שהחדיר בה את פקודות, המחשבות והרגשות הללו .רצף פקודות נפשיות אותן לא היתה צריכה הנפש לפגוש בזמן הזה, באופן הזה, עם האדם הזה.

הנפש עוברת לעסוק רק במגננה ובגיוס מערכת חיסונית שתאפשר הבנה של מה שאירע,והרגעת התחושות מבלי להבין שמדובר בחוויה שלא מן המניין.

כיצד מתרחבת הפגיעה? כיצד פועלת מיערכת החיסון הנפשית?

 

על כך במאמר הבא

שיתוף

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

השארת תגובה