שיחת בידוד 2

על הקשר בין הקורונה לפגיעות מיניות בילדות- חלק שני

במאמר הקודם תוארה החדרת הנגיף אל גוף האדם בהיבט של הפגיעה המינית. הובהר שם כי הנגיפה מגיעה בשלושה סוגים: 1.תחושות עונג והנאה מינית שהילד נחשף עליהם לראשונה בחייו ובעוצמה גדולה.  2.תחושות כאב ודחק חדשים הנובעים מהמגע המיני.  3.עננת הסתרה שמתחילה להתפשט בנפש הילד ודוחקת בו לשמור סוד. עננה זו מובילה לתחושת בדידות כבדה המלווה את הפגיעה המינית בילדות ולפיתוח מואץ של ה'עצמי הכוזב'.
חשוב להבהיר בשלב זה – כל ילד מתנסה בכל שלושת החוויות הללו מגיל צעיר. הרי כל תינוק חווה רגעי הנאה בזמן האכלה או החלפת חיתול, וכל תינוקת חווה רגעי כאב ודחק בעת חיסון בטיפת חלב, וכל ילד בן ארבע מתנסה בשמירת סוד כשהוא שובר בטעות כוס זכוכית במטבח ומנסה להסתיר זאת מהוריו.
אז מה מתחדש בפגיעה המינית?  ההבדל הוא באיכות התחושות ובעוצמתם. את העוצמות הללו אמור הילד לגלות רק בהגיעו לגיל ההתבגרות, באופן מודרג, ומכוון מגדר. וזאת, רק לאחר שה'עצמי האמיתי שלו' וגם זה ה'כוזב' נבנו בבירור לאורך שנות הילדות, תוך ביסוס של זהות עצמית ברורה, צבירת ביטחון עצמי, והתנסות ענפה בתחושות שונות ומרקמים שונים של חוויה במישור החברתי.
ראו זאת כך: רק אדם שטעם טעמים רבים, והתנסה בתהליכי בישול פשוטים – יוכל בהמשך הדרך לגשת ללימודי שף ב'תדמור'. אך כל ניסיון לכפות על אדם צעיר פיתוח מוקדם ומוגזם של מיומנויות חוש הטעם, ומיומנויות המוטוריקה והאסתטיקה הדרושות לבישול – יובילו בהכרח לאיכות כושלת מאוד של תבשיל. ההפעלה העוצמתית כל כך של שלושת התחומים הללו, לפני שנבנתה האישיות ועוצבה כיאות, גורמים לכך שהנפש נבנית סביב תחושת אלו באופן עקום וחסר. כאשר החלק השלישי, החלק של ההסתרה, מוביל גם להתפתחות מואצת וממאירה של ה'עצמי הכוזב' בנפש על חשבון העצמי האמיתי הקטן והמצומק.

 

שלב שני –  הנזק שבנגיף ובנגיפה שבפגיעה המינית ,והתרבותו
לאחר חדירתו של הנגיף למנגנוני השליטה של התא והנפש, מתחיל יצור מואץ של חלבונים ותחושות נפשיות על פי הקוד הנגיפי. וכמו שבנגיף מתחילה תפוצתו להתרבות בשל יצור החלבונים על ידי התא הבריא – כך גם בנפש מתחילה תפוצה מהירה של תחושות, רגשות ומחשבות המקודדות בהתאם לחוויה הנפשית בזמן הפגיעה המינית. הישנות הפגיעה שוב ושוב ושוב על ידי הפוגע מאיצה עוד יותר את התהליך כולו. לכן, לא מפתיע לגלות שפגיעות מיניות בתוך המשפחה קשות שבעתיים מפגיעה של גורם חיצוני באופן חד פעמי.

תפוצה זו של חווית הנגיפה מובילה לשרשרת פגיעות באיברי גוף ונפש.
בגוף – הנגיף (לאו דווקא הקורונה, בכל נגיף פוגעני)  בהתרבותו החלבונית עשוי להתגלגל לאיברי גוף חיוניים ולפגוע, למשל, בדרכי הנשימה, תפקוד הלב, כלי הדם, ובאיברים רבים נוספים (על הקורונה אנו לומדים תוך כדי תנועה בימים אלה, על נגיפים אחרים כבר יש תמונה סדורה לעולם המחקר).
ובנפש – הנגיפה מתחילה להתגלגל לה  למבנים נפשיים חיוניים שקיימים בתוכה, ומובילה לפירוק של מבנים אלו. מבנים מפורקים בנפש פירושם הפשוט הוא: נפש שבורה, המתפקדת באופן חלקי תוך התמודדות מתמדת עם השברים והחורים שנפערו בה.  
נתחיל לפרוט אותם, כפי שהם ידועים כיום בעולם המחקר הענף בתחום:


פגיעה משולשת ב'אמון'- באמון באדם הפוגע, באדם השותק, וב'עצמי'; אובדן אמון באנושיות בקצה הדרך

ויניקוט טוען כי כל ילד המתפתח באופן תקין, מפתח בנפשו את ה'אמונה ב…'. תוכן האמונה איננו משנה,בין אם תאמין באלוהים, במדע, באדם או בקבוצת הכדורגל שלך (אלא אם אתה אוהד 'הפועל' 🙂 ) – ה'אמונה ב…' חיונית לצורך התפתחות האדם בפרט והחברה האנושית בכלל. לדעת וינקוט אמונה זו נולדת רק כאשר יש קשר תקין בין אם-תינוק, ובהמשך בין הילד-להוריו. כאשר ילד חווה חוויה של מותאמות מצד אימו כתינוק (וכילד – גם מאביו),כאשר הוא חווה את אמא שלו כדמות עוטפת, מחזיקה, מיטיבה – הוא מפתח בנפש את האמונ בכך שיש מי שמחזיק אותו,דואג לו די מחסורו,רואה אותו. גם אם האמא איננה מושלמת,וגם אם האבא עסוק בעניינים אחרים – הידיעה שהם מחפשים להיות מותאמים לצרכיי,ידיעה זו מספיקה בכדי לאפשר את ההתפתחות ה'אמונה ב…'. אך בה במידה שנוצרת פגיעה,נגיפה, חזקה כל כך,חודרת, החוזרת על עצמה שוב ושוב – כמו זו המתרחשת בפגיעה המינית. בה המידה והדבר מתרחש על ידי דמות קרובה מאוד, בגיל צעיר מאוד, ולאורך זמן

 – או אז נוצר סדק ב'אמונה ב…'

ולעיתים נדירות, אף גרוע מכך; לא מתפתחת כלל יכולת זו.

אין להקל ראש בכך, מדובר בפגיעה קשה מאוד שתעלה לאדם בנזק בלתי רגיל בנפש. גם החברה האנושית תשלם על כך ב'שוטף פלוס עשרים' שנה. כי אדם שאין לו כלל 'אמונה ב…' הוא אדם המסוכן לעצמו ולסביבה. ואדם שיש לו 'אמונה ב…' אך אמונה זו סדוקה, עם חלון שבור או חור בקיר, הוא אדם שיתקשה לבטוח בעצמו, ביכולותיו, ובסביבתו. 

כאשר ילדה בת חמש נפגעת על ידי אביה או אחיה היא פוסקת אט אט מלהאמין בו ולו. גם אם מדובר באדם מקסים, איש משפחה, פעיל פוליטי אידאולוגי – היא כבר יודעת עליו את כל האמת. היא יודעת שיש 'אבא של בוקר' ו'אבא של לילה', ןלא יועילו מילים או הסברים של הסביבה על אביה הנהדר והמסור, היא הרי מכירה אותו 'על באמת'. האמון בו נסדק, הסדק מורחב, והיא חדלה להאמין למילים היוצאות מפיו ולמשמעותן.

אך בהמשך,הילדה גם מפסיקה להאמין ל/באימה. 'האם באמת אמא לא יודעת מכלום? או שאולי היא יודעת ושותקת? יודעת ורוצה בכך? יודעת ובוחרת להתעלם?  האם היא באמת ישנה כשאבא מגיע לחדר שלי? או שהיא 'עושה את עצמה'?'. 
בתחילה מדובר בספקות קלים. ספקות שמנוחמים על ידי חיבוק של האם. אך ברבות הזמן ובהישנות המקרים – הילדה מאבדת את האמון בכך שאימה באמת מסוגלת לשמור עליה, ולעיתים אף חושדת (בצדק או שלא בצדק- זו לא השאלה) שאולי אמא משתפת פעולה, מעוניינת בנגיפה שהיא חווה. וכך נפגע לו גם המעגל השני של האמון, האמון באדם השותק.

לבסוף,הילדה מאבדת את האמון בעצמה ובתחושותיה; 'האם זה באמת קרה אמש או שמא אני מדמיינת?', 'האם חלמתי זאת או שהדברים קרו באמת?'. לא יעזרו כאבי הגוף והראיות הנסיבתיות שיעידו שהדברים אכן ארעו, הספק מקנן כל הזמן בנפש הילדה. גם הדמות הפוגעת תורמת את חלקה בהעמקת חוסר האמון העצמי; הורה פוגע מסוגל לפתח מנגנוני ניתוק עצמיים, הוא מסוגל 'להעביר דף' מהר ובקלות, ובכך להותיר את הילדה פעורת פה ונפש עם תחושת בלבול עמוקה, 'ההיית או חלמתי חלום?'.

כששלושת חלקי המשולש המרכיבים את ה'אמונה ב…'  נפגעים – הילדה הולכת ומכבה את אמונה בבן האנוש. ובצדק רב, מדוע שתבטח באדם, באשר הוא אדם, אם הדמויות הקרובות אליה אינם ראויים לאמון? מדוע שתבטח בעצמה וביכולותיה אם היא איננה בטוחה בעצמה, בגופה, ערב-ערב?

שברי ה'אמונה ב…', גודלם ופיזורם הולכים ומתפשטים ככל שהפגיעה הולכת ומתפשטת, ואיבר נפשי זה, הולך ומאבד את חיוניותו, את יכולתו לספק ל'עצמי' את התחושה הבסיסית של האמון.

לרוב,האמון לא אובד לגמרי, הנפש האנושית כמהה למגע של אמון, מגע אמין ובטוח, ומערכת החיסון הנפשית תעסוק בחיפוש מתמיד אחר דמות הראויה לאמון זה. אך לעיתים דווקא החיפוש של מערכת החיסון הנפשית אחר דמות אמינה – יובילו את הילד או הילדה לעבר דמויות מפקפקות -הדומות במקצת לדמות הפוגעת- שישחזרו את הפגיעה המינית והנפשית גם בעתיד. וכך, מבלי להתכוון – מערכת החיסון רק חושפת את הילדה לגורמים נוספים של סיכון.

"וכך נהפכה על פניה המציאות הילדותית השגרתית שלי. הסכנה היתה טמונה בתוך ביתי שלי, בקרב האנשים שהיכרתי. המוכר נעשה בוגדני, והבלתי מוכר, הפומבי, הבלתי ידוע,  הזר – כל אלה עדיין הכילו בקרבם את זרעי התקווה" (סילביה פריזר בספרה 'בית אבי').

במאמר הבא נעסוק בהשלכות נוספות של התפשטות ופגיעת הנגיף.

שיתוף

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

השארת תגובה