שיחת בידוד 3

"והייתי לכלום,סתם גוש בשר ענק.כמו אלו התלויים על האנקול אצל הקצבים בשוק…ואז הנשמה עזבה את הגוף שלי, לא יכלה לעמוד בהשפלה" (מתוך:'הסוד ושברו – סוגיו בגילוי עריות' עמ' 21).

במאמר הקודם התחלנו לפרוס את הנזק שעושה הנגיפה הנפשית במקרים של פגיעה מינית בילדות (והדמיון לעולם הנגיפים).גם היום נעסוק בקצרה בנקודה נוספת בה הנגיפה הנפשית פוגעת בילד.

תחושת סכנה מציפה,אובדן שליטה, וממילא:שנאת הגוף

החוויה המינית הכפויה על הילד או הילדה היא חווית-טרור. עסקנו כבר בכאב אליו נחשף הילד,לתחושת הדחק הפיזית,אך לא על זה אני כותב כעת, אלא על הצל האפל שמכסה את הילד החל מהאקט המיני הראשון. האדם הבוגר גדול בערך פי שניים מהילד בן החמש בגובהו, משקלו ומסת שריריו. האקט המיני, ולו הקל ביותר, טומן בחובו רכינה וקרבה פיזית, הפעלת לחץ,  ובתוך כך – שיתוק תנועת גוף הילד לרגעים ספורים. שיתוק חיצוני זה חובר לשיתוק הפנימי שחל בילד (אותו תיארנו בקצרה במאמר הראשון), ושני אלו מובילים את הילד או הילדה לתחושת סכנה אמיתית. האמיגדלה,האיבר המוחי הקטן האמון על תחושת הפחד, מתחילה לעבוד במרץ ולשדר לילד שהוא מצוי בסכנה, התשדורת לא מתקבלת באופן מלא כיוון שהמציאות המינית היא מבלבלת (כפי שפורט בפרק הראשון) אך המידע על חוויה מפחידה מועבר ומקודד ולו באופן חלקי. בשל כך מתחילה גם הפרשה הורמנלית של הורמון הקורטיזול ברוויה עודפת. אלו חוברים לתחושה נפשית של סכנה אמיתית לילד. אך הילד,כאמור, לא ער לתהליכים הללו, הם נסתרים מעינו הנפשית, בשל חוסר הבנת הסיטואציה ובשל החלקים הנעימים בה. ולמרות זאת, תחושת הפחד מתחילה להזדחל פנימה אל חלל הנפש. הדריכות המופיעה עם הפחד,עם כל פחד, מותירה רישום מוחי-נפשי; "יש דברים מסוכנים בעולם",אומר לעצמו הילד, "יש רגעים מסוכנים ולא ברורים שכדאי להישמר מהם".
מעתה ואילך הילד נושא בנפשו תחושת איום חרישית-תמידית:"האם כעת עלולים לתקוף אותי? אולי כעת? ". ובהישנות המקרים שוב ושוב, משתחזרת חווית הטרור שוב ושוב.משתחזרת ומקבל אישור עמוק. עוד פעם ועוד פעם תחווה תחושת אימה נוראית, מפרקת,  ושוב ושוב הילד יחווה תחושת איום עמומה חסרת פשר או בעלת פשר חלקי בלבד. 


תחושת טרור זו מובילה לתחושת אובדן שליטה, הילד כאילו אומר לעצמו: "אם אני לא יודע לצפות את מה שיקרה לי בעוד דקה עם סבא, אולי גם אין לי דרך לצפות מה יקרה בעוד דקה עם הגננת?". וכך, תחושת אובדן השליטה הפנימי מוביל לאובדן שליטה במציאות. ילדים רבים מפתחים הפרעות התנהגות; התפרצויות זעם,תגרות מכות,בכי מרובה – כולם תסמינים של תחושת אבדון השליטה הפנימי. כי אם כל דבר עשוי להיות סכנה – אז כדאי להיות מוכן אליו, כדאי להגיב באופן חסר פרופרציות. .אובדן הפרופורציות עשוי ללכת ולהתרחב; ציון נמוך במבחן עשוי להוביל להתפרצות זעם, סירוב האם לקנות משחק מחשב חדש – יחווה כתקיפה.
משני אלו תלך ותטפח, פעמים רבות, תחושה מתפשטת של שנאת הגוף:


הילדה הנפגעת מתחילה לחוות את גופה כאשם: הרי זה הוא ש"אשם" בכך שהילד לא ברח, הוא זה שקפא במקום מבלי להגיב, הוא זה שנהנה מהמגע, שפיתה.
ולאט לאט מתפתחת שנאה כלפי הגוף, שנאה כלפי ריחו,צורתו, מגעו.
ואותו הגוף בעצם מוענש פעמיים: פעם אחת על ידי הפוגע, ופעם אחת על ידי נפש הנפגע.
פעמים רבות מפתחים נפגעים עוויתות גופניות,כיווצים פיזים מכאיבים, הנפש כמו בוחרת 'להעניש' את הגוף הפגועני "על מעשיו הנוראיים".

לעיתים תתפתח גם הפרעת אכילה: הרעבה עצמית (אנורקסיה) או אכילת יתר  (השמנת יתר).  שתיהן כקצוות מטוטלת נפשית עוצמתית, הנפש כמו אומרת לגוף: "אם אתה לא היית שם בשבילי – אני אדאג למגר אותך,אדאג להוציא אותך משימוש תקין,אתה האשם". וכך הולכת ומתרחבת בנפש ובגוף התחושה שישנו נתק עמוק ביניהם; הנפש כועסת,זועקת, פגועה, ואילו "הגוף" משתתק,אולי "נהנה", מהחוויה המינית הכפויה (נהנה נכתב פעם אחת עם מירכאות ופעם אחת בלי – זהו הבלבול המתרחש בנפש הילד – אי הידיעה הברורה אם מדובר ברגעי הנאה או ברגעי סבל).

שתי התחושות הראשונות:סכנה, ואובדן שליטה, הם הם שיילדו את  השנאה לגוף. שנאה זו עשוי לתפוס אחיזה הולכת ומעמיקה במבנה הנפשי.שנאה עצמית שגדלה ככל שהילד גדל.
שנאה עצמית שוה מאובן אמון בעצמי (אותו סקרנו במאמר הקודם), כיוון ששנאה עצמית יכולה להתחולל גם באדם שלא איבד אמון בעצמו.אדם, איש או אישה עשויים להיות מודעים למכלול היכולות שלהם ועדיין – לשנוא עצמם שנאה עמוקה בשל "חטא" קדום.

יוצא אם כן שהנגיפה הנפשית המתפתחת בפגיעה בילדות משפיעה על שני מבנים הכרחיים לנפש: 1.האמון בעצמי, 2.אהבה/שנאה עצמית.

במאמר הבא נמשיך לסקור בקצרה מבנים נפשיים נוספים הנפגעים בעת פגיעה מינית בילדות.

שיתוף

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

השארת תגובה