שיחת בידוד 4

בשני המאמרים הקודמים נגענו בשני מבנים נפשיים העשויים להיפגע בשל פגיעה מינית בילדות:
מבנה האמון ב…,(מאמר 2) ומבנה האהבה-השנאה העצמית (מאמר 3).
הפעם נעסוק בקצרה במבנה נוסף חשוב מאין כמוהו
                                היפוך היוצרות- מציאותדמיוןמציאות
כשילד נפגע מינית על ידי בן משפחה תפיסת המציאות הפנימית שלו יוצאת מאיזון. הפוגע עוטף את רגעי הפגיעה בשמן מרכך של מילים טובות, מחמאות והרבה הרבה חום. עד לרגע זה, הילד הכיר את השמן הזה רק בהקשר מיטיב; בזמן חיבוק של אמא, בעת מקלחת מרגיעה של סוף-יום, כשנפל מהאופניים ובא להתנחם בעיטופה של אימו. כעת, הוא נתקל באותו השמן בעת הרגע המבעית, ובד בבד הוא פוחד ומנוחם, נהנה וכואב נגעל ומתקרב.
בדרכו של עולם כל ילד יודע להבדיל בקלות בין רגעי גועל לרגעי פחד ובין אלו לרגעי שמחה והנאה והפתעה נעימה. כך הראה כבר באמצע שנות השבעים אקמן, גדול חוקרי מבעי הרגש.

Hard Feelings: Science's Struggle to Define Emotions - The Atlantic

הביטו בתמונות הללו, מאות מחקרים הוכיחו, כי בכל תרבות אנושית, וכמעט בכל גיל שהוא, אנשים,ילדים ותינוקות יודעים להבדיל בין סוגי הרגשות השונים. אפילו אנשים עיוורים יודעים להפיק רגשות אלו במבעי פניהם מבלי שראו אותם מעודם,ואנשים מתרבות אחרת,מארץ אחרת, ידעו לזהות במדויק את המבע הרגשי אותו עשה העיוור.
ופתאום פה הכל משתנה, הילד לא יודע לזהות מתי מדובר בגועל ומתי בשמחה כיוון שהמסר המילולי סותר את החוויה, ואף החוויה עצמה סותרת את עצמה לסרוגין. וכך, גם לאחר הפגיעה נמשך היפוך היוצרות כיוון שהילדה אינה יודעת אם עליה לשנוא את אביה בשל הפגיעה או שעליה לאהוב אותו בשל מסירותו להצלחתה הלימודית. היא לא יודעת אם היא הילדה "הנבחרת" האהובה על ידי אביה יותר מכולם, או שאולי היא שפחה נחרפת תחת מאוויו המכאיבים.
בנוסף, פעמים רבות עולמה ממשיך ומתערער גם על ידי הכחשת הסביבה הטוענת כי היא "הוזה" או "מדמיינת". היא עצמה מפסיקה להאמין לחוויותיה-שלה ועשויה להסכים עם הסביבה כי אכן לא היו הדברים מעולם. הסכמה זו,בשתיקה כבדיבור, רק יעמיקו את הבוז והחשדנות הסביבתית, ובהיזון חוזר – יעמיקו את חוסר האמון של הילדה בעצמה.
חווית אלו הקורות בגיל מוקדם הופכות לחוויות מפתח עבור האישיות הצומחת בילד.
נסו להיזכר עד כמה חוויות ילדות עיצבו את חייכם כיום – עד כמה רגעים מנחמים בילדות,בשרוולה של אמא, מהווים עבורכם משענת ומודל עם ילדיכם שלכם. נסו להיזכר עד כמה חוויות של פגיעה בילדות מסמנות עבורכם את המקום אליו לעולם לא תרצו להגיע בעצמכם שוב.
כעת חישבו עד כמה מסוכן הוא שבגיל כה צעיר הילד והילדה בעצם מאבדים את כל תחושת הגבול הדקיקה בין מציאות לדמיון. כמו טייס מטוס מעל הים בשעת לילה מאוחרת – הילדה נכנסת למעין ורטיגו-טייסים, בו לא ברור היכן הם כוכבים והיכן אורות פנסי הרחוב, היכן השמים והיכן הים.

כמו טייס מטוס מעל הים בשעת לילה מאוחרת – הילדה נכנסת לסחרור, בו לא ברור היכן הכוכבים והיכן אורות פנסי הרחוב, היכן השמים והיכן הים.


הילד עשוי לצלול במלוא העוצמה אל תוך הדמיון כאילו היה זה מציאות ולהתחיל,לעיתים רחוקות, אף להזות. ומאידך – הוא עשוי שלא לזכור מציאות קיימת כיוון שלתפיסתו מדובר היה רק בדמיון, בדיוק כמו שהוא "מדמיין" את סבא מגיע מדי ליל למיטתו.
בכך עלולה הישבר, הלכה למעשה, היכולת של הילד לשחק משחק דמיוני באופן בריא.
ד.ו.ויניקוט היה זה שהבהיר במספר מאמרים שונים עד כמה יכולת המשחק הדמיוני של ילד מעידה על בריאותו הנפשית. ילדה רגילה, בת ארבע, שתלך לקבל חיסון (נגד קורונה? אינשאללה בהקדם) בקופת חולים עשויה בימים הקרובים להשקיע זמן משחק רב ב'פינת הרופא' בגן;להזריק לבובה חיסון, לתת לה צמר-גפן לחיטוי. זו דרכה של הילדה לעבד את החוויה המציאותית הרוויה כל כך, המחרידה כל כך. היא תעשה זאת על ידי משחק בו ברור כי הכל "רק בכאילו", אך גם ברור שיש בו הרבה מן המציאות, כיוון שבתוכו הילדה יכולה לעכל,בנחת, את שעבר עליה ברגעי החיסון המכאיבים.
אגב, גם אנשים מבוגרים צריכים לשחק, גם הם צריכים לעכל את חוויות יומם המסעירות, וגם בעולם המבוגרים יש השקעה רבה בעולם דמיוני הבא לידי ביטוי בצפיה במשחקי ספורט (חישבו כמה כסף מתגלגל בעולם סביב תעשיות האוהדים הספורטיבים השונים,כמה מוכן להשקיע אוהד שרוף של בארסה או של הלייקרס בצפיה בגיבורי חייו (לעונה זו בלבד!) מנצחים את ה"מרושעים" מהמגרש ממול, בדרבי).
כאשר הדמיון והמציאות מתערבלים בנפשם של הנפגעים הצעירים, בעצם נשללת מהם אט אט האפשרות להימצא בתווך הזה שבין דמיון למציאות.
התווך החשוב הזה, השומר על כולנו בשפיות (המבוגר הנהנה בהצגה טובה בקאמרי, והילד הנהנה מההצגה הקאמרית הפרטית שלו ושל חבריו) – הופך להיות שטח השמדה נפשי, אזור שמסוכן להימצא בו לאורך זמן כיוון שעלולות לצוף בו החוויות הדמיונ-ציאות  הללו.
נפגעים רבים תופסים באחד משני הקצוות: או שהם הופכים למבוגרים קטנים, נטולי משחק ודמיון, בשל האיום הברור שצף ברגעי המשחק הדמיוני המציף כל כך.
או שהם קורסים כמעט רק לעולם דמיוני, מבלי לחוש צורך להתכתב עם המציאות, הרי בין כה וכה לא כל כך ברור להם מהי מציאות ומהו דמיון, ובין כה וכה הוא יחווה רגעי אימה מיניים חוזרים ונשנים – אז מוטב לו להישאר בדמיון בו לפחות הוא יכול לדמיין איך הוא מכה את אבא בחזרה וקושר אותו אל הכסא, או בועט בחוזקה בסבא המטריד.

מכאן גם נובע החשש שפעמים רבות חקירות ילדים עשויות להעלות חרס, ואף עלולה להתעורר בהם שאלה של בוחן-המציאות של הילד בשל סיפורי כזבים ודמיונות שיעלה הילד בחקירתו. אך דמיונות אלו אינם עדות לכך, שהילד "איננו שפוי", אלא לעיתים, לכך שהוא פוגש יום-יום מציאות שאיננה שפויה.

אובדן איזון זה שבין מציאות לדמיון, ובילבול התחושות – הולך ומתרחב ועשוי להדביק איזורים נפשיים רבים,שאינם קשורים לפגיעה המינית ישירות.
הילד המבולבל,זה שאינו מבחין בין מציאות לדמיון, נמצא תחת סכנה מוחשית לשלמותו הנפשית והפיזית.

שיתוף

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

השארת תגובה